את מאמרו "בואו נדבר על כסף (ועל סולידריות)” פותח רונן אידלמן בהכרזה כי השיח על האפשרות "לחיות מאמנות" - להתפרנס ממנה, הוא לא אסתטי. על טקסט מסוג זה, המכיל בתוכו ניתוח ביקורתי, הבעת דעה וקריאה לפעולה, מוטלת החובה להיות אסתטי. אם הוא פותר עצמו מחובה זו יש לחשוד בו על שלושת רכיביו: אם אינו מגלה את האסתטי באמצעות הניתוח הביקורתי כנראה שאינו רואה את המציאות, על מגוון הכוחות הפועלים בה ויחסי הגומלין ביניהם, נוכחה. אם אינו שואף ליפה בביטוי דעותיו כנראה שהוא מעדיף את אפלולית הסילוף על פני אורה של האמת. אם קריאתו לפעולה איננה יפה הרי שהיא בעצם קריאה שלא לפעול שום פעולה משמעותית, שכן לכל פעולה משמעותית מחיר. מחיר שבלתי אפשרי לשאת אלא בתמיכתו של חזון אסתטי, בין אם יתגלם בצדק, באחווה, או למצער בטוהר הדם.

אפשר לומר שמה שמכונה האמנות הפלסטינית [או האמנות הפלסטית הפלסטינית] הוא ביטוי לאירועים אקראיים אישיים וקולקטיביים אשר הועצמו על יד הנכבה ואחריה למקרה ייחודי ובעל ערך שלא נראה כמוהו בתולדות התרבות האנושית.

הבעיה של הכתיבה היא הקריאה, ממש כמו שהבעיה של האמנות החזותית היא הצפייה.
במסגרת הסיפור שאנו, כחברה, מספרים לעצמנו כדי להתגבר על הטירוף של האופן שבו החיים שלנו מאורגנים אנחנו מקדשים את הביטוי העצמי. אולי טוב שיהיה מקודש אבל איזה ערך יכול להיות לו כשהעצמי בעצמו, הדבר שאמור לבוא לידי ביטוי, מבוזה ומדולדל? מה בא לידי ביטוי כשאנחנו מבטאים את עצמנו? מה נמצא שם לפני שזה בא לידי ביטוי ומה קורה אחרי שזה בא לידי ביטוי? מי מאזין לזה? מה זה אומר להאזין לזה? מה קורה למאזין של זה?

לריסה: עבודות הרישום שלך מעבירות תחושה של תנועה קלה, אווריריות, קוויות וחזרתיות. הקו הדק של הרישום גורם לי לתהות לגביו כחומר, כמשקל. איך את תופסת את החומריות בעבודה שלך? ושאלה נוספת שעולה אצלי בעקבות השאלה הזאת היא, איך את רואה את החלל ומהו בשבילך? נדמה לי שההתייחסות שלך לשני המושגים האלה שונה מהאופן שבו אני מבינה אותם כציירת. הפעולה של הרישום שלך מעלה אצלי גם אסוציאציה של דפוס מחשבה – האם המרחב שאת פועלת בו הוא יותר חומרי או מחשבתי מבחינתך? אם אפשר להגדיר את זה ככה.

האישה הזו עירומה לגמרי. החלון שמולה פתוח. מי שמסתכל מבחוץ יכול לראות אותה עירומה. מי שמסתכל מבחוץ יכול לראות שלאישה הזו אין פטמות.
אולי, בגלל שאין לאישה הזו פטמות, היא לא יכולה להניק תינוק. מי שמסתכל מבחוץ יכול לראות שלאישה הזו אין גם פות.

​

שי-לי: שלום לריסה, ראשית רציתי לשאול על קנקן הקפה שבציור "אישה במטבח". עליו ועל הקערה המונחת על קצה הארונית, מרחק מרפק מנפילה. וגם על המגבת הצהובה שעל ראש האישה רציתי לשאול, על כפכפיה ועל הכף שנדחפה לציור מימין ועל הסכין החתוכה שלצדה. החפצים בציורים שלך אינם מסמלים שום דבר, ואני מתארת לעצמי שגם לא בחרת בהם. המגבת הצהובה צהובה פשוט כי כך באמת היה. החפצים סתמיים, אבל הסתמיות עצמה מופיעה בציורים כמשהו חשוב מאוד. נדמה שהחיים קורנים החוצה מתוך הסתמיות הזו, שהסתמיות הזו מבטאת איזושהי מחויבות שלך כציירת. תוכלי לספר לי על חשיבותם של חפצים עבורך?

הציורים של דין שני מצויירים בביטחון. הנייר איננו מרחב לחיפוש או למחקר ובהתאם אופי ניסיונותיו איננו משחקי. שני משתמש בטכניקות מגוונות אבל נדמה שציוריו נדרשים תמיד לאותו עניין. עניין זה אינני יודעת מהו.
הקו והכתם בציורים של שני מקיימים ביניהם רציפות. בהתאם מקיימים רציפות גם התחושה והתפיסה. לעיתים נדמה שהצבע משמש לנגיעה בפני המצוייר. כך אולי היו הפנים נגלים לעיוור הרואה אותם באצבעותיו.

זה אולי נדמה לחלקכם כהתחלה של ציור או ציור בלתי גמור, וסביר שזה נכון אבל אי אפשר לדעת בוודאות. לנדיב ציורים רבים מינימליים לא פחות. באופן דומה פעולתה שנראית כמו התאבדות איננה בהכרח כזו. הסתבר שנראתה מספר פעמים לפני כן, לפחות לפי רכילות ששמעתי, נוהגת באופן דומה. אולי גם בפעמים ההם התכוונה להתאבד ואולי כל העניין היה הסתכנות מדודה.

הציורים המוצגים בגלריה של עמותת אבדאע בכפר יאסיף חושפים את מורכבות ורב שכבתיות התפיסה הפוסט מודרנית.
זהו מסע חושי רגשי ואינטלקטואלי בין האישי והפרטי לבין הציבורי, בין היום יומי לסובלמטיבי, בין המקור
וההעתק, בין הרישום והציור המופשט והפיגורטיבי, ציורים כתובים בשפה ציורית במגוון ניבים פלסטיים מאסכולות אמנותיות מכל התרבויות והזמנים, מסע בין ראשית המאה ה21 ועד עצם ימינו אלה.

בלב תערוכתה של צאלה גרינברג החזיר החופשי סיפורה של שריפה שהתרחשה בבריטניה, בכפר ברמהם שבמערב יורקשייר. השריפה נגרמה על ידי מד צעדים דיגיטלי שרכיביו, בתגובה כימית לצואת חזיר, ניצתו. מנין הגיע אותו מד צעדים שגרם לשריפה? מאותו מקום ממש ממנו הגיעה צואת החזיר – מבטנו. ואיך הגיע מד הצעדים לבטן החזיר? ובכן, אין מדובר כאן בחזיר סתם ואין למצוא בבטנו של חזיר סתם מד צעדים. החזיר המדובר הוא חזיר חופש.

ההשתעבדות של קמרד למובט, סירובה להפגין חירות אמנותית מדומיינת, לכער או לייפות, לסלסל, למשוך, לדחוס, לצבוע ולהאניש דווקא היא עושה מהעץ הזקן מפלצת. משסירבה בעמדה מול הנוף לפעול, לחצות אותו, להשתמש בו, לנכסו, משסירבה לנוע מצאה שאינה יכולה שלא לנוע.